​​

בבקשה שלא תבוא. בבקשה. התחננתי. לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. התביישתי. כל הילדות היא ביקשה שאגדל להיות ישר, כמו כולם. גבוהה, חזק, מלומד, עוד מעט אישה ואז חתונה. על רגשות לא מדברים כי אסור. חלילה וחס על רגשות, לא לוחשים. חולשה נשארת בחוץ, בבית רק כח ומוח. גבר, שבגברים היא רצתה. ועכשיו אפס, שבאפסים היא קיבלה. משוגע, רוצח, גיבור, שחוט, ושוחט תינוקות, ילדים ונכים וכל מה שהגיע לכוונת. ולא בטעות. והחיה בפנים משתוללת. חיה שהיא מפלצת. היא דוקרת, בועטת, צועקת, היא לא מוותרת, היא כאן להשאר וצורחת שהיא לא הולכת. ואת, כבר תכנסי ותראי. תמיד הרחת שרקוב, תמיד ראית את האפל בצורת הבדידות.

 

העקבים שלה התקרבו, שמעתי אותם ממרחק לא מוסבר, כמין טביעת אצבע שאמורה לבשר טובות והפעם צווחה רעות. אולי זה טעות. אולי שתמות. רק שלא תכנס לי בפתח הדלת. התכווצתי, השתנתי, אני לא שלך יותר, הם הרגו אותי אמא, רק הגוף חזר. לקחתי את הנשק וטענתי כדור, דחפתי את הקנה לתוך הפה והתפללתי. הרגשתי את הסוף. לרגע נרגעתי, הכל עומד להגמר, חשבתי. העיקר לא להסביר לאן הילד נעלם. התחלתי לבכות. התחלתי לצעוק. תוך כדי שהקנה בתוך הפה מערבב את האופרת עם הרוק. וגם בה אני יתן כדור בראש כי אני כבר לא אני. אני ההוא מהסיפור, מהסרט, ההוא שהורג את כולם ואז לעצמו את הנפש. אם כבר אותי הרגו, אהרוג את כולם. מותר לי הכל. אני גיבור, אני חזק, אני מפלצת, כזאת שעוד רגע מתפוצצת, כמו רימון לא בטול מניצרה היא נכנסת, ואת, עוד רגע תגיעי ותראי,אין פה אפחד, אמא.  

 

דפיקות בדלת. שקט. הכל איטי ונגדי. העיניים כבדות לא מצליחות לנוע מצד אל צד. הן עומדות כאילו מבקשות להפסיק לחיות. עוד נשימה אחת, כזאת שלא נגמרת. באגדות מספרים שזאת הנשימה האחרונה. ככה היא נשמעת. חזקה ואיטית, כבדה ועוצמתית. רק אותה שומעים, רק אותה מרגישים. ואז היא שוב דופקת. חזק יותר. היא לא מדברת. היא רק עומדת מחוץ לדלת. מה שמבדיל אותה מאמא שכולה זו רק הדלת.

 ואז זה קרה. שקט. אפחד כבר לא דופק יותר בדלת. התסכלתי על עצמי במראה לבדוק אולי לחצתי על הדק. אולי אני כבר לא שם יותר. שמחתי. אני מת, חשבתי. לפתע העיניים ביקשו להביט על הידית שזזה לאט ובזהירות. מבקשת שלא ישמעו אותה בטעות. ואת. נכנסת. מסתכלת עלי מלמעלה, ושותקת. העיניים ביקשו להתחלף. למה אתה עדיין כאן? למה לא לחצת על ההדק?  ראיתי אותה, היא התביישה. לקחתי לה את הילד. בגדתי בה. ראיתי, היא מתחרטת. העיניים שלה דיברו. בפנים היא זועקת. היא רצתה שאלך, היא רצתה שאעלם. היא לא אהבה אותי יותר ואני לא אותה. תיעבתי אותה. הסתכלתי לה בעיניים ורציתי שהיא תמות. כל כך רציתי שכמעט ועשיתי. כמעט הנחתי לה את הכדור, בעדינות, בין העיניים, בין העצבות. כי היא ידעה. היא שמעה. את המפלצת. המפלצת שהם יצרו ואני פתחתי לה את הדלת. לאותה מפלצת שהם שתלו. בעדינות ובמוסר, באהבה ובחמלה. בשם הצדק ובשם המלחמה.