עמית אמסלם

בוקר חשוך, חיוך לא תמצאו על אף פרצוף. החודשיים שחלפו היו שווים לעשרים שנות הקיום שלי בעולם, התמימות, הילדות, החיים שבחוץ, הכל התגמד אל מול הערך הגדול שהרגיש שנרמס לי בין הידיים; החיים. מסביבי הגדר שמפרידה בין המוות שלי אל המוות שלו, בניהם דיונות של חול, מלאות בבוץ מדמעות של אמהות. ''סאלי, תגיע אלי ותרכז את כולם יש לי הודעה חשובה.'' לקח לי עשר שניות עד שכל הילדים עמדו בח'. ילדים בתחפושת, מסתכלים על הגיבור שלהם ויודעים מה הוא עומד לבשר, ופתאום כבר לא  בטוחים ועמוק בפנים אני תוהה, האם אנחנו באמת לוחמים?

 

''אנחנו נכנסים פנימה...'' הוא אמר והביט עין עין. כל מילה היתה עולם, התחלה אמצע וסוף ידוע מראש. ועד לאותו רגע, כן, חשבתי שראיתי בחיי, חשבתי שעברתי דבר מה. שנה של אימונים, עשרים שנה של חיים, המשפחה שלי, הילד שבי, המתבגר שאני, האבא שרציתי להיות, החברים מהבית, ההיא שבגדה בי, החרם ההוא בכיתה ד', האגרוף שקיבלתי לראש מול הילדה שאהבתי, הנשיקה הראשונה, האורגזמה הראשונה עם ליאת בטרמפולינה במושב, אורגזמה שבאה אחרי עשר שניות, שמבחינתי, גמרתי על העולם כולו. כבר לא בתול יותר, זיין על. עברתי כן? אפילו התגייסתי. מסלול כוכבים, לוחם, כזה שבזמן שצחצחתם שיניים בבוקר וירקתם לכיור, אני התעוררתי עם ולאדי, שהיה אוהב לעמוד מעל מחבלים עם חורים בגופים, מכוון, יורק וצועק לי, סאלי! קלעתי. מחזה קשה אך מרשים. ועם זאת, כל אלו הרגישו כמו נמלים בעדר של סוסים. הכל חלף לי אל מול העיניים. ברקע ניגוני מלחמה שמבשרות שזו ההתחלה של הסוף. בח' מתרוצצות עיניים אבודות שמסתכלות אחד על השני, מחפשות תשובה, אהבה, ובפנים, כולנו ידענו שיש תשובה אחת. בין כל הטילים שמעלינו מטיילים, בין ההבנה מה זה אומר פחד אלוהים, ידענו דבר אחד, נכנסים. נכנסים לאיימת החיים, לשטח שהוא מגרש משחקים, רק שהפעם, משחקים רוצחים ורוצחים. בלי שום גיבורים. שם מחכים לנו רעולי פנים, עם בתים ממולכדים. חלונות עם צלפים. ורגע, אמא, אבא, איך אני חוזר להיות ילד?

 

היי משפחה יקרה, לא אגיע בזמן הקרוב וגם אולי לא בזמן הרחוק. תשמרו על לני וגם על עידן המתוק. אני אוהב עד אין סוף, חייב לזוז, להתראות. אלוהים. בספק אם ההודעה נשלחה מרוב כובד המילים. בעודי מסתיר את הדמעות משאר הילדים, הגיע קולו של סויסה החייל האדיוט, נצמד לאוזניי ולוחש "מקווה שזיינת מפסיק אה סאלי, ויותר מזה, מניאק אם אני לא מביא יותר כוסיות להלוויה שלי מאשר שלך.'' בין רגע נשלחתי אל מעל הקבר שלי. מרחף מעל כולם, מלא דודות מרוקאית צועקות מילים שאפחד מחבריי האשכנזים לא מבין, ותאמת, כנראה שלי יבואו יותר כוסיות מהאדיוט, סויסה בלי להעליב, לא הפרצוף הכי יפה בגן. ובין כל הנשים והחברים לא יכולתי שלא לשמוע את אמי מתפרקת על האדמה וצועקת שיוצאו אותי משם, אז הפסקתי לדמיין, רעדתי אל עבר הווסט, לקחתי את הנשק, ונכנסתי אל הטנק לרקע תקיעות השופר של הרבי, שבא להכניס לנו את אלוהים לטנק, תקיעות שמרטיטות את הלב ומערבבות את הפחד עם החרדה, ומעבר השני נותנות תקווה שאולי, אלוהים איתנו פה. ובנינו, גם אלוהים פחד פחד אלוהים. נכנסתי אל הטנק והתיישבתי. הבטתי בכל מי שישב סביבי, ושם קבלתי את הארת חיי, וחייכתי. זה היה תחיית המתים. ברגע זה התחלתי לחיות. אני אומר לכם, לחיות בידיעה שאתה מת, אין יותר חי מזה. פשוט, מת חי, חי בלי מת. וכולנו הבנו את זה. אנחנו בהסעה אל עבר הגהנום. הבדיחה שאני בן מאה הפכה למציאות בן רגע. ההארה התפשטה לכל הטנק והתחלנו לחייך, לצחוק, לבכות ואז לשתוק. ברקע מפקד החטיבה עלה בקשר "לוחמים יקרים, זה קורה עכשיו, אנחנו נכסים פנימה, אני מאחוריכם, עם ישראל מאחוריכם, לכו לשלום וחזרו לשלום, ושמרו על עצמכם. רות סוף." לכו לשלום ומותו לשלום. אם אז לא האמנו, עכשיו זה באמת רות סוף. זה קורה. 

 

הקול שלו הזכיר לי את אבא שלי, מה שגרם לי לעצום עיניים ולהתנתק. בעודי משוטט לי בראשי בימים האלו שהינו משחקים כדורסל בשכונה, כל רעש של כידרור התחלף לטיל שנוחת, כל צעקה משכה אותי לימי שישי בבית כנסת, ובזמן שאני מתפלל ביחד איתו בטנק, יחיאל, התלמיד ישיבה שנימצא איתנו בשליחות האלוהים, מרים את היד שלו אל עבר הפנים ומתחיל לזעוק; "שמע ישראל, ה' אלוהים ה' אחד!" זהו, כאן ידעתי, אבא שלי פה. שומר עלי. התישבנו יחד, הוא לבש את המכופרת הלבנה שלו, ואז אמא הצטרפה עם שימלת השבת הפרחונית שלה, חיבקתי את עצמי בידיעה שזה הם, נישקתי אותם חזק כמו הנשיקה האחרונה, נפרדתי מהם לשלום, אמרתי שאנסה לחזור ואם לא, אז לא. רק קדימה הוריי היקרים. אני  אוהב אתכם אהבה שבספק אם בחיים עצמם מרגישים. איך שפקחתי את העיניים הגיעה הרעש של הגדר נרמסת אל מתחת לזחלים של הטנק. הפחד נאבק קשות עם התעוזה. ערב טוב עזה.