​

 

 

 

תהיתי לעצמי אם אני אי פעם בחיים אוכל שוב את הקובה של אימא שלי או שהחתולים פה ילעסו אותי. חם לי והספסל האחורי עוד רטוב מהגשם. שטרית, סויסה ומקס ישבו מולי. סויסה כהרגלו לא קשר חזק את הקסדה והיא, כמו ילדה מבולבלת ניסתה לברוח לו מהראש. מה אני עושה עם האידיוט הזה בתוך אכזרית? ולמה אני בתוך אכזרית ולא יושבת עלי עכשיו אישה עדינה ורחמנית. או אולי מריח שורה של קוק טעים ומוצץ משהו שהוא לא שלוקר של חייל עזוב או שותה לי משקה היביסקוס קר עם אמפנדה בצד. ושוב נופלת לו הקסדה, הפעם כבר צחקתי. שטרית שאל עם היד מה קרה בתנועה ירושלמית טיפוסית. כי באכזרית כמעט ולא מדברים. יש רעשים של המנוע והזחלים בלבד, בני אדם בחוץ. עם הידיים, תיארתי לו שמזל שאימא שלי לא רואה איפה אני ועם איזה אידיוט אני נכנס לעזה. אולי היא הייתה צריכה לוותר לי בריב האחרון שלנו. ואיך אני נותן לה לעמוד לשטוף כלים אחרי כל האוכל שהיא מכינה. גם מבשלת גם מנקה. ואולי הייתי צריך לסיים את הקובה האחרון בקערה בחודש שעבר. אם אני אמות פה יהיה לי קשה לחיות עם הידיעה שהוא בפח, בטח רוקד לו בבטן של איזו חתולה נחמדה שחיפשה דג ומצאה קובה. סיפור דומה לבת הזוג שלי טוהר. ושוב הקסדה של האידיוט. הפעם קמתי לקשור לו אותה עם מרפק קל לראש. לא הספקתי להנות וכבר נזכרתי למה אני אוהב את הילד הזה.

 

׳׳סויסה תגיד, אתה אוהב, איך קוראים לגברת?׳׳ צעקתי כדי שישמע אותי.

סויסה סימן לי עם שני ידיים צורה של שני בלונים גדולים.

׳׳ציצי קוראים לה?״ שאלתי ופעם ראשונה שצחוק ביקר באכזרית.

׳׳אגם מפגר, קוראים לה אגם.׳׳ 

אם ככה הוא תיאר אותה, מעניין על מה הם מדברים שהדלת סגורה. איך היא רוכבת עליו, איך הוא חודר אותה כשהאור דלוק. מעניין אם אני מענג את טוהר כראוי. או שבשם המלחמה והמדים, היא יורדת עכשיו לאיזה ג׳ובניק מהקריה, כזה שמאונן כל היום על פורנו זול. 

׳׳בכל מקרה, אתה אוהב אותה, נכון?׳׳ שאלתי כשהאכזרית דיממה את המנוע.

׳׳בטח, מה אני בלעדיה, וואלה שתדע, צחוק בצד, היא אשתי לעתיד האישה הזאת, כפרות עליה.׳׳ היה לו מבט של גבר מאוהב. ידעתי לזהות, כי לי אף פעם לא היה אותו.

׳׳חשבת פעם לאן האהבה שלך תלך אם נמות פה?׳׳ 

׳׳בן זונה למה שנמות?׳׳ 

׳׳לא יודע, בכל זאת, אנחנו במלחמה, אתה יודע. אנשים מתים סויסה.׳׳

הוא הביט בי ומיד הוריד את העיניים לרצפה.

׳׳תמות אתה, אחי. אני חוזר מפה בריא ושלם אתה שומע אותי?׳׳ הוא לקח הפסקה והמשיך, ׳׳לא משאיר את אגם ואת המשפחה שלי שם, לא לא לא אור, אתה טועה.׳׳

נשענתי חזרה אל הספסל, ׳׳ואו, עמוק שלך סויס. קח רגע נשימה, עכשיו באמת, ברגוע, בעדינות, זרום איתי, הכל טוב.׳׳ 

סויסה חזר גם הוא להישען על הספסל, ׳׳אם נמות, האהבה שלי אליה? לא יודע, היא כנראה, תמות גם לא?׳׳ מיד אבא שלי הופיע. בימים האלה הוא לידי בעיקר בלילה. בעיקר המחשבה שאם אני אמות, הוא היחידי שיסבול פה. ואיך אני יכול אחרי הכל להיות זה שמכאיב לו בזה שאני מת. 

׳׳פעם איזה מכשפה אמרה לי, שהאהבה עוברת אוטומטית למישהו אחר, ככה, פאף. מקווה שיבחרו לך מישהו טוב שיענג אותה, אה?׳׳ כולם צחקו, מלבד מסויסה. הוא זרק עלי את קופסת השימורים שהייתה לידו. פגיעה ישירה בחזה. לא הרגשתי כלום רק מכה קטנה בלב.

 

החושך עלה והשמש נעלמה מאחורי ההריסות. צבעי העננים היו בגווני ורוד נמרח, אפשר היה להביט בהם ובשקט שהביאו איתם באותם רגעים. לרגע לא היו רעשים של פגזים, אמהות, יריות, או כל דבר המסמל מלחמה, פשוט שקיעה יפה שמזכירה שלום. כשהחושך השתלט על הרחוב, נכנסו למצב ׳׳עורב בחושך׳׳, גם חמור הוא מחבל. הערב אנחנו ישנים בבית משפחת אל-כביר שבשכונת חאן יונס. אל הבית נכנסנו דרך הקיר. העיצוב היה בדיוק כמו שסבתא שולה סיפרה לי על הבתים במרוקו. עיטורי פרחים כחול כתום לאורך כל משקוף הקיר ורצפות שַׁיִשׁ בהירות ומבריקות. והריח, ריח חם וסמיך של סבתא ערבייה שאוהבת את המטבח שלה. אחרי שהתחלנו להרגיש בבית, הגעתי לסלון והתיישבתי על הכורסא הבודדת בצבע ירוק כהה, כשבאתי לפתוח את המשענת רגליים, מצאתי אלבום תמונות שהיה בתוך התא הצדדי שלה. ׳׳משפחת אל כביר׳׳ היה כתוב באנגלית. תמונה ראשונה הייתה של האבא עם מדים של רופא, ועוד עם עיניים כחולות. התמונות שהגיעו אחרי היו של שני ילדים קטנים ותינוקת, שענדה כתר על הראש של גיל שנה. הפרצופים שלהם הזכירו לי את בני הדודים שלי מצד אבא, מחשבה שעוררה בי בחילה, לכן סגרתי את האלבום וזרקתי לפח. התחלנו לחלק את סידורי השינה להערב. אני התמקמתי בחדר ההורים עם שירותים ומקלחת פרטית מלאים באפר. רוב המחלקה היו בחדר משחקים ובעוד אחד מהחדרים הסמוכים. כולנו בקומה השנייה. את הקומה הראשונה הפכנו למלכודת גנבים; שברנו את כל החלונות וכיסינו אותם עם מפות שולחן שמצאנו. את הזכוכיות של החלונות, שברנו לחלקים קטנטנים ופיזרנו על הרצפה. שאם בטעות יגיעו אורחים, נשמע אותם. סויסה טען שהוא בן לאבא אמן, ׳חיים הצייר׳ היה מתגאה בכל פעם שהתאפשר לו. ואם חיים היה פה, הוא היה אומר להוסיף קצת צבע, לכן שברנו את כל הצלחות הצבעוניות שהיו בבית, אני התנגדתי לזה. הצלחות היו יפות מידי. אבל בזכותן כיסינו כל סנטימטר ברצפה ועלינו לקומה למעלה רגועים יותר. רק שהיד-מן יצליח להיכנס בלי שנשמע אותו. בקומה למעלה התכוננו לעוד ערב ערבי-ישראלי. הורדנו קסדות. סויסה סוף סוף הרגיש חופשי. הוא הוריד את הקסדה וישר בעט בה כאילו הייתה כדור, כמובן שהוא שילם על כך ב ׳׳איי׳׳ ארוך מאד. אידיוט. הילדים התעייפו והעיניים התחילו להסגר. החוק אומר שהילד הראשון שנרדם, מתחילים להציב שומר בגרם המדרגות. ילד אחד. כדור בקנה. השאר חולמים על חיים רגילים.

 

שתיים בלילה מקס מעיר אותי. אם בשתיים קבענו שמחליפים, בשתיים אפס אפס מחליפים. בעזה כל שניה היא זמן לא מוגדר. עד שאתה מבין ששרדת את השנייה ההיא, היא הופכת לעבר וההווה דופק בך אגרופים לראש בזמן שהעתיד קבור אי שם מתחת להריסות, לחברים, חיים. קמתי ודחפתי תמר שלם לפני השמירה, על החפיסה היה כתוב:  ׳׳חושבים עליכם בכל רגע, תחזרו בשלום. בני עקיבא׳׳. הם בטח ישנים עכשיו. חולמים על מה הם ילבשו מחר ואיזה צבע יהיו הגרביים. ולרגע האנשים שהכי אהבתי בעולם היו ילדים מבני עקיבא. נשכבתי לכיוון הגרם מדרגות בשקט. הבטתי בכל החברים שישנים מאחורי. אני, אור בן פאני, אחראי על החיים שלהם. אבל אני בפוקוס. בדקתי כוונות. חייכתי למקס ונשכבתי לשמור. ונרדמתי. פקיחת עיניים איטית מלווה בניתוק מוחי מוחלט. הראש התחיל להיאבק עם הפחד, איפה אני אה, אני פה לעזאזל אני בעזה עזה, משפחת אל-כביר שמארחים אותנו כל כך יפה, פאק אני השומר. אני שומע קראנץ׳ של זכוכיות מלמטה. להעיר אותם? לתת להם לישון למסכנים? אדם אחד לפי כמות הרעש. הוא מתקרב אל הגרם לאט לאט. היד התחילה להחליק לי מרוב זיעה. זהו. אני מחסל אותו. בן זונה, ערבי מניאק, אימא שלך זונה, אתה מחבל והילד שלך מחבל, אוכל בתחת, אתה השטן! סרטן, מחבל מתאבד, אני הורג אותך. אני יורה לך בראש, ברגל, בזין, אני יורה לך. ישר לביצים. שלא תביא ילדים יימח שמך. הנה הוא מתקרב ומתחיל לעלות מדרגה מדרגה. חשבתי שצרחתי לו שיעצור. העין השמאלית התחילה לשרוף מזיעה. בעדינות התחלתי ללטף את הנצרה ופתחתי אותה, ומשם גלשתי אל שמורת ההדק ונכנסתי. הכל היה רטוב, נכנסתי באלגנטיות מופתית יחד עם האצבע. כמעט כמו שאני מכניס אותה לפות של טוהר. 

׳׳צה״ל, צה״ל.׳׳ אגינצ׳ו לחש לי מלמטה. מזל שזיהיתי את הקול של הקצין השחור היחיד בגדוד.

׳׳תגיד אינעל אחותך.׳׳ לחשתי והשענתי את הראש על הנשק.

׳׳ואימא שלך, שכמעט איבדה את הבן שלה עכשיו, למה לא אמרת לי לפני בקשר שאתה בא?׳׳ כעסתי עם שיניים סגורות. הוא לא ענה לי. הוא ניגש אל הקשר שלי והדליק אותו. ברגע הזה יכולתי לשמוע את הכעס מפסיד לבושה. 

 

בסוף השמירה, בדרך אל החדר שישנו בו על הרצפה, ראיתי חדר בסוף המסדרון עם דלת בצבע חום כהה, היא הייתה שונה משאר הדלתות האפורות. לפני שהספקתי לחשוב מה יכול להיות שם הייתי כבר בפנים. על הדלת הייתה תמונה של אותו ילד קטן מאלבום התמונות ומילה בערבית מעליו. מתחתיו היה ציור פסים צבעוני של ילד ושני מבוגרים. מוקדם יותר, אל אותו החדר, שיגר המפקד בוקובזה טיל כי היה צל שזז. כשנכנסתי אל החדר הוא היה מלא בשאריות של בטון מרוסק ובאפר, חוץ מהמיטה שהתלכלכה קלות. הורדתי את הווסט ואת הקסדה והתחלתי לנקות את החדר בשקט.

׳׳מי זה שם?׳׳ סויסה מלמל חצי ישן מבעד לדלת.

׳׳זה אני, אור, תחזור לישון.׳׳

המשכתי בניקיונות עד שהחדר היה תקין לשינה. העברתי את כל ההריסות לצד אחד, ואת הצד של המיטה השארתי נקי ומסודר. בזמן שעליתי חזרה על הווסט שמעתי את רשרוש של עטיפת הטעמי שהיה לי. הוצאתי אותו והנחתי מתחת לכרית. שמתי קסדה ונשכבתי לישון צמוד לסויסה.

 

למחרת כשבאנו להניח את הציוד, בניסיון לנוח אחרי עוד יום מתיש, הגיעה קריאה בקשר שאנחנו צריכים להיות מוכנים. יש מודיעין על בית במרחק מאתיים חמישים מטר מאיתנו. המחבלים כמעט בטוח לא שם אבל יש מידע שיכול לעזור לנו להמשך. עלינו על ציוד ויצאנו. הדרך הייתה שקטה. האורח היחיד שראינו היה כלב בורדר קולי על רגל אחד, בצבעים שחור לבן. הוא נראה כמתחנן למים אבל תמיד כשהתקרבנו הוא ברח אחורה, אז השארנו לו מים ליד המדרכה. תהיתי אם הוא יודע לזהות מי הטוב ומי הרע. ואם הייתי כלב מי הייתי חושב שהרע ומי הטוב. פתאום הגיעה שריקה צורמת שהפכה לגל חום ששיתק לי את הגוף ואחריו הבום נחת. היריות התחילו להגיע כמו סוכריות בבית הכנסת, לא משנה איך תתכופף תמיד תרגיש שפוגעים בך. התחלנו לרוץ לבית הראשון מימין. אני הייתי מאחורה והמפקד בוקובזה רץ מקדימה. עוד שריקה נשמעה, ומיד הגיע בום חזק יותר. חיבקתי את הנשק בזמן שהמשכתי לרוץ. רסיס בגודל של כף יד חלף בשריקה חורטת ליד הפרצוף שלי, הבטתי אחורה במבט חטוף לראות אם כולם בסדר, כשהסתובבתי ראיתי את הגוף של סויסה ממשיך לרוץ, הגוף שוב נטה למטה והידיים התנופפו לכל עבר. הגוף של סויסה המשיך לרוץ עוד כמה צעדים עד שנפל ליד המדרכה. רצתי אליו לעזור לו לקום אבל לא היה שם ראש. רק צוואר פתוח וחי. הראש היה מונח כמה מטרים לפני הכניסה לבית. כשקראתי לו בשם, העיניים לא ידעו איפה להסתכל. בזמן שהחזקתי לו את היד בוקובזה צעק עלי להיכנס חזרה לבית. שיחטפו אותי. אני שמעתי רק את סויסה, מבקש ממני להכניס אותו לבית.

 

הערב ההוא היה שקט מאד, כמעט ולא דיברנו. תהיתי אם הם גם מפחדים שכל אחד מאתנו הוא סויסה הבא, או שהם רק כואבים את זה שהוא כבר לא אתנו. 

׳׳קח תאכל משהו, חייבים להמשך בלחימה׳׳ מקס הניח לי ביד חטיף בריאות עם כיתוב רוסי.

׳׳קח את החרא הזה, מה זה בכלל?׳׳

׳׳טעים טעים, יש הרבה חלבון וטעם לא מגעיל׳׳

זה היה מגעיל. אבל אכלתי הכל כי מקס צדק שחייבים. אחרת הפחד מתיישב עם העייפות וככה אנחנו נמות פה. כל צעד הוא עולם שלם. כל חלון הוא עם צלף שלהם, גם אם הוא לא. בזמן שאני לועס בכוח את החטיף של מקס, נפלה לה קסדה של אחד הילדים על הרצפה. הראש של סויסה היה שם. הלכתי לשירותים להקיא בשקט. דמעות יצאו לי מהעיניים וקיא חריף מהאף. נעמדתי מול המראה הקטנה, הייתי צריך להתכופף מעט כדי להביט לי בעיניים. אלה לא היו העיניים שלי. אמא תמיד הייתה אומרת לי שהעיניים שלי הן טובות. ׳׳מה את היית אומרת עכשיו׳׳ לחשתי. המחשבה שאמא שלי פה עשתה לי נעים. נעמדתי זקוף מול המראה להביא לה חיבוק, ואז הוא הופיע שוב. הפעם במראה. היא הראתה לי גוף של חייל עד הראש, זה היה הגוף של סויסה.

 

 

 

׳׳מן הראוי שאתה תהיה הנציג שלנו שם.׳׳ אמר לי מפקד הגדוד.

׳׳אני לא הולך לשום מקום.׳׳ עניתי בקול ברור.

׳׳אור, תנשום רגע, הנוכחות שלך שם היא לא רק בשבילך.׳׳

נשמתי שתי נשימות עד שחזרתי להסתכל לו בעיניים.

׳׳אני לא מסוגל המפקד.׳׳

׳׳אתה מסוגל. עוד חצי שעה יבואו לאסוף אותך הצוות ניוד של החטיבה שלנו, תארוז את הציוד החשוב אבל רק את מה שחשוב, אתה חוזר לפה מחר בבוקר.׳׳ הוא אמר, לחץ לי על הכתף והמשיך החוצה מהמגננה שהיינו בה.

כל הדרך התנגן השיר האהוב על אבא שלי. אותו שיר משנות ה-80 בצרפתית שמתנגן אצלו בלופים באוטו. הבנתי רק את המילים Ne me quitte pas, שהיו גם השם של השיר; אל תעזבו אותי. ההלוויה של סויסה הייתה בארבע בצהריים. היה חם באותו היום. כל ההספדים נשמעו לי כמו מילים עמוסות בדמעות שיוצאות מהפה. הסתכלתי על הרצפה ודיברתי עם סויסה. הדודים שלך, תראה אותם, מנשקים ארון ריק אה? אם הם רק היו יודעים שחוץ משני ידיים לא נשאר ממך כלום. מהרגע שחצינו את הגדר ידעת שזה הסבב האחרון שלנו כחברים. אני יודע שלא דיברנו על זה, אבל אתה ידעת למרות שצעקת שלא. תמיד אמרת שהעולם לא כזה טוב כמו שהם אומרים. והחוזה שעשינו, למרות שגם עליו לא דיברת אף פעם; מי שנשאר חי, חי בשביל שניים. כולם פה מדברים על ניצחון. ניצחון צבאי, ניצחון מדיני, הלוואי היית פה לצעוק עליהם; במלחמה אין מנצחים יבני זונות. המחשבה הזאת עשתה לי כאב בחזה, זה הרגיש כמו שריטה מתחת לעור, אז הרמתי יד לגרד עד שלפתע הופיעה מולי אישה עם שיער חום בהיר וחולצה שחורה ארוכה, היא נראתה דתייה. העיניים שלה היו אדומות.

׳׳היי, אתה, חבר של רון מהצבא?׳׳

׳׳המדים מפלילים אה? גם מהצבא. רון חבר קרוב שלי, סויסה.׳׳

׳׳אז אתה כאילו או אור או מקס, ומקס פחות אתה. ואת כל השאר הוא שנא.׳׳ שנא זה תיאור עדין.

׳׳יפה מאד, החדות עוברת במשפחה אני רואה. נעים מאד דרך אגב, אני אור. ואת? אחותו?׳׳ אסור לשכב איתה. לא עכשיו. לא. זאת ההלוויה של סויסה. וטוהר. אסור. טוהר תכעס. 

׳׳לא, אני אגם.׳׳ היא הניחה יד על הלב ׳׳נעים להכיר. הוא סיפר לי עליך דיי הרבה.׳׳

סויסה השובב. לא יתכן שהאידיוט שכב עם האישה הזאת. לא יתכן שסויסה הכניס את הבולבול הממוצע שלו בגוף המוגזם הזה. החזקתי את עצמי לא להסתכל לה על השדיים למרות ששמעתי את סויסה אומר לי נו, תסתכל קצת על הבלונים אני מרשה. מלא גאווה התמלאה לי בגוף כשהיא הוציאה את המילה אגם מהפה. הייתי מנחש שזאת בת דודה שלו, דודה שלו, חברה מהילדות, המחנכת, בחיים לא אגם.

׳׳את אגם?׳׳

׳׳כן אור, אני אגם.׳׳ מיד כשסיימה לדבר, חייכה בכוח לאדם מבוגר שעבר לידה ומלמל שהוא משתתף בצערה. 

׳׳הוא פשוט אף פעם לא הראה לנו תמונה שלך, רצה כנראה לשמור הכל לעצמו. מה שכן, הוא דיבר עליך בלי סוף, יש שיגידו, אכל לנו את הראס.׳׳

החיוך שלה באמת היה יפה כמו שהוא אמר. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שהוא נהרג.

 

אחרי הלוויה אבא שלי התעקש לאסוף אותי לבית ושהוא מיד יוצא אלי. שיקרתי שיש לי טרמפ, ונסעתי אל הבית של סויסה באוטובוס. הוא גר שכונה לידי בירושלים. התיישבתי בתחנת האוטובוס מול הבית שלו והדלקתי סיגריה, ועוד אחת. ראיתי איך המשפחה שלו נכנסת אחד אחרי השנייה, ראיתי את אגם מתיישבת מחוץ לדלת ובוכה. את אבא שלו פותח את החלון בקומה למעלה. אולי הוא יכנס גם חשבתי לעצמי והתחלתי לצחוק, הרגשתי כמו אותם האנשים שצועקים על הקבר שיצא משם ושזה לא הזמן שלו ושאולי תבוא ואיך הלכת כזה מהר ומי ישמור על נעמי ומי יגיד לי שבת שלום ולא הספקנו כלום אולי די אמא די. די אמא. כשבאתי לעזוב סויסה הופיע בדלת. ראיתי איך הוא נכנס לבית, עם החיוך שלו, איך הוא מתיישב בסלון ולא זז.